יפן - חלק ב

אז עזבתי אתכם עם הרשמים הראשונים מטוקיו. ועכשיו נמשיך עם עוד טיפה, טוב?

את היום השני הקדשתי לטיול בעיר יחד עם הקולגות שלי. מבעוד מועד עשיתי חיפוש למדריך שיוכל לקחת את כולנו לראות את הדברים העיקריים בטוקיו הזמן מאוד קצר (כאמור יום אחד מבוקר ועד אחה"צ). במהלך החיפושים נתקלתי ברעיון מעניין והחלטנו ללכת על זה. Free Tokyo Guide זה ארגון שחברים בו יפנים שמעוניינים לשפר את האנגלית שלהם. הם מעבירים טיול מודרך לתיירים בחינם וכך מקבלים הזדמנות להשתמש באנגלית שלהם. התיירים מקבלים הזדמנות ללמוד קצת על התרבות וכל זה בחינם. מה שנקרא Win-Win אמיתי.

אנחנו קיבלנו מדריך צעיר ושמו דייסקו, בחור בן 24 מופנם וחביב. בדרך לנקודה הראשונה דיסקסתי איתו קצת ולמדתי שהיפנים מוצאים את העבודה הראשונה שלהם אחרי האוניברסיטה עוד לפני שהם מסיימים את הלימודים. אז הבחור לומד הנדסת מכונות ויסיים רק באפריל, אבל עבודה במיטשובישי כבר יש לו. אהבתי את הוא מתייחס למיצטובישי כבר כאל "my company". זה בעיקר הראה לי שהם מאוד מחוייבים לעבודה שלהם ותחושת השייכות לקבוצה שם כנראה מאוד חזקה. אולי אני טועה בהסקת המסקנות שלי, אבל נראה לי שלא. יש נאמנות גדולה למקומות העבודה עד כמה שאני יודעת.

כשמסתובבים ביפן רואים המון אנשים עם מסכות על הפנים. כאלו כמו של מנתחים. רואים הרבה, אבל לא כולם. סתם תהינו בינינו לבין עצמנו אם זה כדי להגן על עצמם ממחלות של אחרים או זה כדי להגן על אחרים אם אתה חולה. אז זה שניהם. מעניין אם זה באמת עובד. צריכה לעשות בדיקה של אחוזי השפעת באוכלוסיה היפנית לעומת אוכלוסיות אחרות בעולם. מה שכן, האויר בטוקיו מאוד יבש. מאוד. השפתיים שלי התייבשו ונסדקו בשניות והייתי צריכה למצוא שפתון ממש טוב כדי לשפר את המצב. אחד ההסברים למסיכה, כמו שניתן לנו על ידי מדריכנו המסור, הוא שהאויר שנושמים שומר על לחות אם משתמשים במסיכה וזה בהחלט עוזר.

הנקודה הראשונה של הטיול שלנו היתה Harajuku. בודאי אתם מכירים את התמונות של יפניות שלבושות בצורה..מממ...מוזרה משהו. לקוח מהאתר www.tokyofashion.com
מכירים, נכון?





אז זה מה שקורה ב- harajuku. זה איזור של צעירים עם המון חנויות עם שטויות קטנות וצבעוניות, בגדים שמתאימים בעיקר למי שנטייתו להתלבש כך. איזור שוקק חיים, כזה שבקושי אפשר לעבור ברחובות מרוב צפיפות. אני מצאתי שהרחוב הזה הוא תופעה מעניינת מאוד. מצד אחד החברה היפנית שהיא כל כך נוקשה ומצד שני הצעירים האלו שעוברים את הקו של מה שנחשב נורמלי אפילו בחברה המערבית. אז ללא ספק איך שאני קוראת את המפה, זו הדרך שלהם להביע את עצמם ולצאת מהכלל. יש משפט מפורסם ביפנית שאומר " Deru kugi wa utareru = "The nail that sticks out much hammered down" והמשמעות הנלמדת מכך היא שלהיות בולט ,או יוצא מהכלל בחברה היפנית הוא לא דבר רצוי. להרים את הראש כנגד הקונצנזוס גם הוא אינו רצוי. מי שמתבלט צריך להחזיר אותו ישר לשורות העם - הממוצע. הקונפורמיסטיות שולטת. תיסעו ברכבת ביפן ותראו איך 99.9% מהאנשים לובשים שחור-אפור-בז`. ולמרות זאת, ואולי בגלל זה Harajuku היא הפינה השפויה שבה מותר ואף רצוי להיות אחר.

ב- Harajuku St הנה הוא לפניכם בשעת בוקר מוקדמת יחסית, מלא בחנויות. אחת החנויות השוות היא הסניף של Daiso. בדייסו ביקרתי בסינגפור, אבל היה נחמד להיות בגרסה המקורית היפנית של החנות הזו. זו חנות של הכל ב100 ין. משהו מקביל להכל בדולר שלנו, רק שווה יותר :-) כי יש שם את כל הפיצפקס החמודים והורודים שרבות מקוראותיי אוהבות. המון דברים למי שחובבת קופסאות בנטו (לי אין סבלנות לזה). כל מיני פטנטים יפניים, נייר אלומיניום עם ציורים של דמויות כמו מיקי מאוס ופו הדוב, שקיות zip lock עם פרחים ותותים, ספוגים לשטיפת כלים ורדרדיים ומלאי פרחים. בקיצר גן עדן בזיל הזול.













באותו האיזור שוכנת גם חנות שנקראת Kiddyland (הרחוב הגדול והראשי שיורד מharajuku station). זו חנות בת 5 קומות שמוקדשת בעיקרה לכל מה שהוא דמויות יפניות (ודיסני) וכל מה שהוא kawaii (המילה היפנית לכל מה שהוא חמוד/מתוק). פה פגשתי את חלק מהדמויות שאני אהבתי מאוד בתור ילדה. כמו My Melody וכמובן הלו קיטי (שאלולה שלי מאוהבת בה). החנות הזו צפופה מאוד. המון המון אנשים נדחקים אליה. כל קומה עמוסה בכל טוב שחייב לענות על אחת ההגדרות: או ורוד, או מתוק, או חמוד, או ילדותי או הכל ביחד. הבנים די מופלים פה לרעה, בשבילם במצטבר היתה אולי חצי קומה או קומה. הרגשתי שהראש שלי מסתחרר פה. הייתי בהיפר ונטילציה, בחיי. כמה מתיקות אפשר להכיל?[תמונה מ- seejapan.co.uk]



אבל הייתי חייבת לשרוד את זה ולהמשיך להסתובב בכל הקומות. הקומה האחרונה היתה מוקדשת ל Hello Kitty וחבריה מ- Sanrio. שם נשברתי, בחרתי איזה שני דברים מהר וברחתי משם לפני שאני נופחת את נשמתי. זה היה אינטנסיבי מדי בשבילי.



ליד Harajuku נמצא מקדש Meiji Jingu. בכניסה למקדש נהוג לעשות סוג של נטילת ידיים. לוקחים את כף העץ ממלאים במים, שופכים על יד שמאל. ממלאים שוב מים ושופכים על יד ימין. אח"כ לוקחים מים ושוטפים את השפתיים. זהו, עכשיו אפשר להכנס למקדש.



מול המקדש עצמו נהוג לזרוק מטבע, למחוא כף ולבקש בקשה. מחיאת הכף אמורה לדאוג להסיח את דעתם של הרוחות הקדושות אל בקשתך.



וגם מקום לתלות גלויות עץ עם בקשות ומשאלות לב



בכניסה חביות סקה (Sake) רבות, עם פרטי הייצור וכו`.



לפי היפנים, אלוהים מצוי בכל הפרטים, ואכן כך :-)





ויש גם מזכרות, קמעות למיניהם עם ייעוד - כל קמע מציע הגנה בתחום אחר



ההילייט של היום היה החתונה היפנית שהתרחשה במקום. כמה איפוק בתהלוכת החתונה הזו. כמה המראה הזה היה יפה.









ו"המאסף" ילדה בקימונו מדהים ביופיו



אחת השאלות שלי למדריך היתה, מתי בעצם אנשים מוצאים את עצמם מגיעים למקדש? והתשובה היתה שרק בחגים וטכסים. אחד הטכסים הוא כאשר ילדים מגיעים לגיל 3, 5, ו-7 הם מגיעים למקדש לבושים בקימונו מסורתי ובקבקבי העץ המסורתיים ועוברים שם איזשהוא טכס התבגרות או משהו כזה. האנגלית שלו היתה מוגבלת מדי בכדי לפרט והחלטתי לא להקשות עליו למה ואיך.

משם המשכנו לImperial Palace, לא רחוק מתחנת הרכבת Tokyo. זהו משכנו של קיסר יפן. לא ניתן להכנס לארמון, אבל גם המראות מבחוץ מאוד מרשימים. כמו שאתם שמים לב, זה לא גרנדיוזי ומנקר עיניים כמו ארמון בקינגהם לדוגמא, או ארמונות אחרים שרואים באירופה. מאוד סולידי (לפחות מבחוץ) ומאוד תואם את יפן. העיר הקיסרית היתה בעבר קיוטו, ומשכנו של הקיסר עבר לטוקיו במאה ה-19. המדריך היקר שלנו, לשאלתי מי יירש את הקיסר, דאג לספר לי שהבן שלו, שלא נחשב חכם גדול :-) ושהנכד שלו מורד במוסכמות ולא מוכן ללכת לבית הספר. מה? קצת רכילות...





אחרי הארמון צעדנו לכיוון Ginza. Ginza הוא איזור שופינג יוקרתי עם כל החברות הכי הכי. הכל מאוד מודרני, המון אורות ומסכים ומוזיקה. אבל אנחנו ניגשנו לאכול.



המדריך לקח אותנו לתחנת הרכבת, בד"כ בתחנות רכבת יש המון מסעדות טובות. כמעט לא נתקלתי באוכל שאינו יפני והייתי מבסוטה מזה. אחד הדברים המעיינים שרואים בהרבה מאוד מסעדות ביפן זה שימוש בשיטת אילוסטרציה מעניינת בכדי לתאר את המנות. כן, יש תפריט מודפס, אבל נניח ואתה לא ממש יודע איך המנה תהיה, ומה הגודל שלה ומה היא מכילה...פתרון פשוט. זו ממש אומנות והאומנים האלו כל מה שהם עושים זה ליצור דגם פלסטי ומדוייק להפליא שיהווה רפליקציה של המנה הספציפית במסעדה. ככה זה נראה. What you see is what you get :-) - תיאום ציפיות של ממש. אני מצאתי שזה פתרון נפלא לתיירים בעיקר.



אחרי האוכל המאוד טעים, המשכנו לשוק הדגים. לפנות בוקר בכל יום מתקיימת בורסת דגי טונה. הבנתי שזו חוויה מדהימה, אבל לא היו לי הכוחות להתעורר ב- 4 לפנות בוקר. נאלצתי להשאיר את זה לביקור הבא, בתקווה שיהיה אי פעם. הגענו לשוק ולצערי היה כבר סגור. אז סתם הסתובבנו באיזור







בכל פינה יש איזה מקדשון קטן



לקראת הערב, מגלים שיפן חובבת קריסמס רצינית (וזאת למרות אחוז קטן שהוא נוצרי). בחנויות מנגנים שירי חג מולד, ויש קישוטים ומתנות לקנייה, אבל בתכלס רק פחות מאחוז מהאוכלוסיה הוא נוצרי. אבל אפשר להבין את זה, קריסמס הוא חג קסום עם המון אוירה, דקורציה ומתנות וכל זה משהו שהם אוהבים. וגם אני -





בכל קומת מרתף של כולבו או מול, יש מתחם אוכל ענק ומרהיב. בשלב הזה כבר הרעב התחיל להציק. ואיך אפשר להתנגד למשהו כזה? יש להם משהו עם מקרונים. זה בטוח. אם זה אסטטי, צבעוני, טעים ועדין, אז תהיו בטוחים שזה יהיה פופלרי פה.



עם רדת החשיכה, טוקיו מתחילה להראות כמו סט שלקוח מבלייד ראנר, משהו עתידני כזה



חזרה למיטה. זה היה יום עם הספק לא רע בכלל.



הפרק הבא, קיוטו.
 

יפן - חלק א

מתחילה לכתוב את הפוסט הזה בעודי ביפן, בשדה התעופה מחכה לטיסה שלי חזרה לוינה ומשם לתל אביב.

אם אני צריכה לסכם את הנסיעה הזו במשפט אחד אז זו היתה הנסיעה הכי שווה שלי. המקום הזה הוא מופלא, משוגע, מציף ומוזר כאחד.

רק כדי להבהיר, זה ממש לא מתיימר להיות מדריך טיול כי בסה"כ ביליתי פה בקושי 9 ימים מתוכם 3 ימי עבודה מלאים (גם על עליהם יסופר), ובכלל אני לא יודעת כמה זה יהיה הכי רלוונטי למי שקורא פה, כי בכל זאת יפן היא לא יעד שכיח מישראל.

כבר לפני הנסיעה התחלתי להתכונן, היפנים מאוד רציניים לגבי טכסים ומנהגים במיוחד בסביבת עבודה ולכן התחלתי לאסוף מידע מה לעשות ומה אסור לעשות. אחד הדברים המקובלים הוא להביא מתנות לקולגות המקבילות לך בדרגתם. יותר מהערך של מה שאתה מביא מסתבר שהרבה יותר חשוב שזה יהיה עטוף בצורה יפה ומכובדת. אחרי לא מעט כאב ראש, החלטתי שמה יותר ישראלי מאיזה חמסת קרמיקה יפה. כמובן שכישורי העטיפת מתנות בחנות הישראלית היו מבישים ולכן השקעתי מאמץ ועטפתי בבית, כמו שלימדו אותנו מפגש של "מור פאק" אצל נתנאלה (תודה נתנאלוש, המפגש הזה התגלה כמאוד שימושי!)

בנוסף לטכס החלפת המתנות (ולא, לא פותחים מתנות בפני הנותן), ש טכס מאוד חשוב והוא החלפת כרטסי הביקור. מי שמכבד את המקום אמור להראות זאת בכרטיס ביקור אנגלית צד אחד ויפנית צד שני, אז כך שהקולגות האמריקאיים שלי ארגנו לי כרטיסי ביקור דו צדדים. עד היום אין לי מושג מה כתוב בצד היפני. בואו נקווה שלא משהו מביש

טכס החלפת כרטיסי הביקור נעשה לפני סדר הדרגות - מתחילים אם המנהל הבכיר ביותר בחדר וכך הלאה יורדים בדרגה. את כרטיס הביקור נותנים בשני ידיים, אוחזים בשתי הפינות התחתונות של הכרטיס. כשמקבלים כרטיס מסתכלים עליו היטב בעיון, ויש אפילו להעיר משהו נחמד על הנייר או הפונט או התפקיד. חהכניס ישר לכיס או לארנק זה ברמת העלבה. אז יש החלפת מילים בסגנון מה התפקיד שלך וסתם כל מיני מילות רקע. זה אולי נשמע פשוט, אבל זה מותח עצבים ברמות. זה נראה מאוד טרחני כל הסיפור הזה, אבל החברה היפנית היא מאוד היררכית (אין נשים בדרגות הגבוהות, למי שתוהה) והתשומת לב שלהם לפרטים רק מסבירה את כל מה שראיתי פה אחר כך .

כשקיבלתי את כרטיסי הביקור שלי  (כשהגעתי כבר למלון ביפן) , די התפלצתי כי היתה טעות בהדפסה וחלק מהשורות של הכרטיסים היו בפונט פיצקלה...משהו כמו 6! זה לא בדיוק מה שקיויתי לו, אבל זה מה יש. עם כולם התבדחתי שהכרטיס מגיע עם זכוכית מגדלת.

בעצירה בוינה, החששות גאו ועלו כאשר מבט חפוז לעבר CNN בטלביזיה הראה שהיתה רעידת אדמה ביפן. תודה לאל אין נזקים, אבל זה בטח לא הוסיף למתח בו הייתי שרויה גם ככה (הייתי צריכה להעביר משהו כמו חצי יום של הרצאות בעצמי...ולא ממש הספקתי להתכונן לפני ההגעה).

הטיסה היתה מצויינת. כללה שף במטוס ואוכל אלוהי (לא מאמינה שאפשר להגיד זאת על אוכל בטיסה, אבל זו האמת). גם הכניסה ליפן הלכה חלק. טפסים, הגירה, מכס. הדבר הראשון המוזר שנתקלתי בו היה בדרך בין ההגירה למכס. יש נקודת בדיקה רפואית. קליניקה קטנה בצד שמאל וכשעוברים במעבר יש ניטור של טמפרטורת גוף של הנוסעים. גם פה הכל הלך חלק.

הנהג שחיכה לי, עוטה כפפות לבנות, וכל הרכב מכוסה במין תחרה לבנה (כן, סטייל מה שאנחנו רואים בכל המגזינים היפנים). חשבתי שזה מראה משונה, אבל הסתבר שזהו סטנדרט לכל המוניות. הגעתי לטוקיו וכבר בכניסה לעיר נעתקה נשמתי. זו עיר ע-צ-ו-מ-ה. לשונית ים חודרת אליה, אין סוף גשרים ומחלפים.  המלון שכן ליד אחת מתחנות הרכבת והסבווי הגדולות Shinjuku Station, מה שעשה את ההסתובבויות מאוד קלות. בעיקרון מערכת התחבורה הציבורית של טוקיו היא שילוב של רכבות וסבווי. לפעמים צריך את זה ולפעמים את זה. לקח לי כמה זמן להתאקלם כי זה די מורכב במיוחד שהרבה פעמים המפות הן ביפנית. כל קטע נסיעה הוא במחיר אחר והמכונות לא אומרות לך כמה. אתה אמור להסתכל במפה (היפנית) ולהבין מהו מחיר המקטע של הנסיעה. למרות זאת, היפנים סופר מסודרים, ולכן הכל ממוספר לפני צבעים, חיצים, כיוונים וכו`. עובדה היא שלא הלכתי לאיבוד אף פעם .

זה המקום גם לספר שביפן יותר מ-126 מליון איש. בארה"ב אומנם 311 מליון, אבל אי אפשר להשוות את גודל המדינות. ולמרות המאסות המטורפות של האנשים בתחנות הרכבת (אני מדברת על מאסות של אנשים ששוטפים אותך כשהם מנסים לרוץ לכל הכיוונים) והמאסות של האנשים ברחובות (יבחרו את הצד השמאלי של המדרכה כדי ללכת) המקום הזה, הוא הכי נקי שראיתי מימיי. כן ,יותר מסנגפור. לא הצלחתי למצוא טיפה אחת של לכלוך פה. בשום מקום. ובמיוחד הסתכלתי, כי לא האמנתי שזה יכול להיות, אבל זו העובדה. נוסף לזה היפנים שקטים בצורה שלא תאומן. ברכבת לא תשמע אפילו זמזום של דיבור ובטח שלא צלצולי סלולרי. כנ"ל בחנויות, ובמסעדות ובכל מקום סגור. זה די פנומנלי בעיניי.

טוב, אחרי ההקדמה הארוכה הזו, שהיה חשובה להבנת המקום, בואו נגיע לתכלס. היום הראשון היה יום שבת והיה לי את כל היום להסתובבות בטוקיו וזה היה יום מוקדש לענייני Craft וקניות. זה היה חכם להכין רשימות מראש, כי אחרת באמת שלא הייתי מספיקה את כל מה שהספקתי. זה לא ממש משנה אם לא מחפשים משהו ספציפי, כי לאן שלא תפנה בטוקיו, יש קניות. תקשיבו טוב - מדובר פה בגן עדן של קניות. תשכחו מניו יורק, פריז או לונדון. זה פשוט בקנה מידה אחר לגמרי. לא זול פה. אני חושבת שאפשר לומר שזה כמו בארץ פחות או יותר, אבל ההיצע פה הצליח להפתיע אותי. חשוב גם להזכר שלא בכל המקומות מקבלים כרטיסי אשראי, וגם אם מקבלים הם לא תמיד קראו את הכרטיס שלי. חשוב להצטייד במספיק מזומן. ATM שמקבל כרטיסים בנלאומיים הוא גם משהו שצריך לחפש במיוחד - בדרך רק בתוך בנק או מרכז מידע לתיירים.

הנקודה הראשונה שלי היתה עיר הבדים של טוקיו. מן נחלת בינימין כזו של בדים יפניים. המקום הוא רחוב שלם שנקרא Nippori textile city ומגיעים אליו מתחנת הרכבת Nippri.

אפילו המפות שלהם חמודות עם איורים מתוקים

 

.

ועכשיו בתוך החנות של Tomato. לא היה לי ברור אם מותר לצלם או לא, אבל היה מאוד דחוק שם, אז לא הצלחתי לצלם בטירוף.
אל תשכחו היו לי גם כמה בדים לקנות ;-)

מבחר בדי טריקו איכותיים במיוחד בכל עובי, טקסטורה וצבע שתוכלו לחשוב עליהם

בד טריקו 2 שכבות, מהמם, קניתי כזה להכין ליונתן צעיף.

בחנות הצמודה, שלל אביזרי תפירה, פאצים, רקמות, סרטים וכו`.

ועוד חנות עם הרבה בדים - הכל חתוך מראש עם מחיר על כל דבר ומהו סוג הבד

יש המון המון חנויות ברחוב הזה ומפאת חוסר זמן משווע, הסתפקתי בכניסה ל- 4-5 בערך. אחד הבלוגים שעשיתי בו שימוש נרחב בענייני קראפט
הוא של Asking for trouble. המון מידע והוא מומלץ מאוד.

הנה כמה מהרכישות שלי...

טלאים קטנים בסגנון וינטג`, רוכסנים עם ציורים, שרוכים עם דוגמאות

מעיר הבדים, המשכתי לכיוון תחנת Shinjuku, שם מתרכזות עוד כמה חנויות מעניינות במיוחד.

הראשונה היא מוסד בפני עצמו Yuzawaya. אני הייתי בחנות הקטנה כן...מגרש כדורגל על קומה אחת עם כל מה שקשור לעבודת יד. לא הצלחתי לקנות שם כלום. עושה רושם שהעייפות החלה להכריע אותי, אבל זו חנות שבהחלט כדאי מאוד להגיע אליה. יש עוד סניף אחד, הגדול ביפן (4 בניינים כל בניין 3-4 קומות, הכל לקראפט). הסניף שאני הייתי בו, ובהחלט אמור לענות על הצרכים של כל אדם נורמלי, נמצא במגדל , Takashimaya Times Square קומה 11

Tokyu Hands באותו המגדל, קומות 1-8 עוד חנות מדליקה עם המון דברים החל מניירות מכתבים וכלה בעץ לנגרות. יש שם הכל מכל.

צמוד לתחנת הרכבת, יש שני מולים האחד קרוי Lumine 1 והשני כמה מפתיע קרוי Lumine 2. בשניהם שלל חנויות עצום בעיקר של ביגוד ונעליים. קצת דברים יפים לבית. לצערי/או שמחתי בגדים ביפן הוא לא משהו שישראלית או אירופית ממוצעת (ואפילו פחות ממוצעת) יכולות לקנות. זה מידות פיציות. הבגדים משגעים, עדינים, איכותיים עם ניחוח וינטג. בכל מקרה המחירים גבוהים. משהו ברמה של מחירי נעמה בצלאל פה. היפניות וגם הגברים שלהן מאוד מאוד מטופחים. הם לבושים באלגנטיות שכמותה אפילו בבירות אירופה השוות לא רואים.  חזרה לעניינינו, הזכרתי את המול הזה כי ב- Lumine 2 בקומה החמישית, יש חנות קטנה ומטריפה ששמה Kiwa. זו חנות לחרוזים ותכשיטים. ולמרות שאני לא בענייני הכנת תכשיטים, לא יכולתי שלא להתפתות, הדברים שם כל כך יפים. שוב ושוב אני חוזרת על אותו מאפיין - עדינות. ממש ככה, כל דבר שם נראה עדין ושברירי. חנות שסמלה כזה, אפשר שלא לקנות?

הנה תרומתי הצנועה לחנות הזו (עוד לא החלטתי מה לעשות עם זה)

בשלב הזה, הייתי כבר הרוגה לחלוטין. 24 שעות בדרכים וממש רציתי כבר להגיע לחדר שלי. המנוחה והנחלה:

לילה טוב טוקיו