זה היה ברור שבשנייה שאני אכנס חזרה לשגרה, ייקח יותר זמן לפוסט האחרון בנושא יפן להיוולד.
כשהסתיים היום האחרון של הפגישות עבודה שלנו, עוד נשאר לנו טיפ`לה זמן לפני הרכבת לקיוטו, לעשות תצפית מרשימה על העיר טוקיו. בצמוד למלון שלנו נמצא בניין משרדי הממשלה היפנית. עולים לקומה ה- 45 (בחינם) ושם נגלית טוקיו ב- 360 מעלות בכל הדרה. העיר הזו ע-צ-ו-מ-ה בגודלה. ורק טיפה להדגים לכם אני מצרפת 2 תמונות מלמעלה. שתבינו, בכל זוית וכיוון העיר נמשכת ונמשכת...ממש קשה לתאר את הגודל הזה.
אחרי שעשינו וי על התצפית, עם כל הפקלעאות המשכנו לתחנת הרכבת לקחת את הרכבת המהירה
(והמפורסמת) לכיוון קיוטו. הרכבת המהירה/Bullet train ונקראית ביפנית Shinkansen, "טסה" במהירות של בן 250-300 קמ"ש וגומעת את מרחק ה- 600 ק"מ שבין טוקיו לקיוטו בשעתיים ועשרים, כולל עצירות בכמה תחנות בדרך. הרכבת מאוד נוחה, מצוחצחת מבחוץ ומבפנים כמו שהאוטו שלי לעולם לא היה 
ובעקרון מאוד נוחה. החסרון היחיד הוא המחיר המאוד גבוה של הנסיעות האלו. נסיעה לכיוון אחד תעלה בסביבות $150. אבל מה לא עושים בשביל לראות את קיוטו.
ובעקרון מאוד נוחה. החסרון היחיד הוא המחיר המאוד גבוה של הנסיעות האלו. נסיעה לכיוון אחד תעלה בסביבות $150. אבל מה לא עושים בשביל לראות את קיוטו.
בדרך, בנסיעה, חולפים נופים שונים על פניי: הר פוג`י העצום נראה לאורך מרחק רב, מכוסה כולו בשלג, שדות על גבי שדות - הכל חקלאות, ערים אפורות ונמוכות בתים, גשרים, נחלים. אני מרותקת לחלון. חורפי וגשום בחוץ אבל אוירה קסומה.
בהגיענו לקיוטו, אני הייתי על סף "מתה מרעב" וכל מה שרציתי זה להגיע למלון ולעוף משם לאכול משהו. כמובן שעושים תוכניות כדי שאלו ישתבשו, והדרך שאמורה להיות מאוד פשוטה, למלון, הופכת אט אט למסע פילים מפרך. אני עם כרמן, הקולגה האוסטרית שלי, שתינו עם מזוודות..איך נאמר - קטנות הן לא. תיק נוסף, ועוד תיק על הגב. כמה כבר אפשר להסתבך בעיר עם 4 קווי סבווי סך הכל? תתפלאו. אפשר ועוד איך. סוף סוף מגיעות לתחנה שלנו, המלון אמור להיות 150 מטר מהתחנה. כרמן מהמרת על יציאה מהתחנה והנה אנחנו בקור מקפיא בחוץ (שעות לפני כן עוד ירד להם שלג). הולכות והולכות ונאדה, אין סימן למלון. בשלב הזה החלטנו לשאול איזה איש מבוגר עם אנגלית מוגבלת, איך לעזאזל מגיעים ומה כבר עשינו לא נכון? ביקשנו שייצייר על המפה. הוא מסרב. עושה סימנים לכרמן "בואו אחריי" ואנחנו צועדות אחריו 20 דקות בערך. שום מילה. באיזהשהוא שלב הוא גם לוקח לי תיק אחד וסוחב לי אותו (אני כנראה נראיתי במצב קשה). הידיים שלי שרפו כבר מלסחוב את כל העסק הזה. סוף סוף מגיעים למלון. אנחנו אומרות יפה תודה, הוא מחייך והולך לכיוון ממנו הגענו.
כן, זה בכלל לא היה בדרך שלו. אבל ככה היפנים (וזו לא היתה הפעם היחידה), הם יצאו מגדרם לעזור לך, וכן הם ייקחו אותך יד ביד אם צריך. מכיון שהגענו כבר בשעות הערב המאוחרות, היום הזה היה "פיפי ולישון".
למחרת נפגשו על הבוקר עם המדריכה שלנו שארגנתי מ- Free guide Kyoto. הגברת באה מאורגנת מאוד עם הסברים ופליירים מודפסים, מסלול מוגדר ואנגלית לא רעה בכלל. מלאת אנרגיות האישה הזו - Hideko שמה. התחנה הראשונה היתה Nijo Castle. הטירה הזו (שכלל אינה דומה לטירה, זה יותר מתחם מבוצר) היתה של השוגון החזק באיזור. השוגונות היתה מן מערכת שלטון צבאית, כך שהשוגון ניתן להשוותו לגנרל/אביר. בית השוגון הזה מאוד מעניין. מבנה טבעתי כזה, חדר אחר חדר. בכל חדר יש תקרה שונה, כל הרצפה בחדרים מכוסה מזרוני טמטמי המוכרים מהבתים היפנים. החדרים עצמם מאוד סולידים ללא חפצים או ריהוט, מלבד ציורי קיר מרהיבים לרוב של חסידות, עצים מקומיים וטיגריסים. יש כמה קירות מצופי עלי זהב ומאוד מרשימים.
תסתכלו על עבודת הגילוף בעץ המרשימה הזו. לא יאומן
לצערי היה אסור לצלם בפנים, אבל הנה תמונה אחת שלקוחה האינטרנט. השוגון תמיד יושב גבוה יותר, לידו יושב הנער שלו/משרתו. מאחורי הנער יש דלת סתרים, אותה יכולים השומרים של השוגון לפתוח בעת חירום ולהבריח את השוגון למקום מסתור.
אחד הדברים המעניינים הוא שיטה מיוחדת בה הניחו את רצפות העץ במסדרון שהקיף את החדרים. כשהולכים על הרצפה שומעים קולות של ציפורים מצייצות. בחיי. לא קול של רצפת עץ חורקת, אלא ממש ציפורים מצייצות. כמובן שמעבר לכיף של לשמוע צליל כזה, היה לזה עוד תכלית וזה להעיד על מסיג גבול או אוייב שחדר למתחם.
אחרי שיצאנו החוצה, ראינו שיש מסביב למבנה רצפת עץ דומה וכך התכופפתי לי לראות מה המבנה של הרצפה הזו וכיצד היא מייצרת את הצילי הנעים הזה (אגב, 2 מסמרים שיוצרים חיכוך עם העץ בכל מקטע). שהתרוממתי, צדתי בקצה העין גן מופלא ומרוב התרגשות, הסתובבתי ועשיתי את הצעד הראשון לקראת הגן, כדי לצלם. לא שמתי לב שמסביב לכל המבנה של תעלה של 50 ס"מ גובה (במקורה בדיוק למטרה של להגן על המקום) ונחתתי ישר לתוכה, עיקמתי את הרגל וראיתי כוכבים. לא יכולתי להוציא הגה מרוב כאבים. 10 דקות שנשכתי את השפתיים וראיתי את הטיול שלי נעלם לנגד עיני. רצועה, קרסול שבור, מי יודע מה עשיתי כבר. אחרי 10 דקות של התפתלויות, הכאב החד החל להתכהות ראיתי שהכל במקומו, הכל זז לכל הכיוונים והמשכתי לצעוד. תוך 15 דקות כבר לא הרגשתי כאב. מוזר, נכון? זה היה כל כך כואב שממש לא היה לי ספק שנגרם נזק. אבל לא.
וכך המשכנו בדרכנו ליעד הבא, הפביליון המוזהב (Golden Pavilion), מקדש בודהיסטי זני מרשים ביופיו. אני אתן לתמונות לדבר בעצמן. המקום הזה בטוח יפיפייה עם שלג ובטוח יפה בתקופת פריחת הדובדבן, וכמו שאתם רואים הוא יפה כנראה תמיד.
מה- Golden Pavilion המשכנו ל...Silver Pavilion. זהו מקדש של נכדו (או אולי בנו) של מי שבנה את ה-
Golden Pavilion. הכוונה היתה לצפות אותו בכסף, אבל זה לא קרה.
הבחור מת לפני כן. הגנים של המקדש הזה היו מרשימים מאוד. נתחיל בכניסה שהיא שילוב של במבוק ופרחי קמליה (לא פורחים כרגע).
את התמונה הזו הייתי חייבת לקחת, איזה חמודים
ההר הזה שאותו מטפחים הנזירים הבודהיסטים, אמור לסמל את הר פוג`י. כשיורד הלילה כל החול/חצץ הזה משרה תחושה של צבע כסוף.
ממשיכים בהליכה בין בריכות קטנות ומטופחות
עולים במעלה השביל ההררי, שם אפשר לקבל נוף מרשים של קיוטו
בחזרה דרך מן יער יפיפייה
הרחוב העולה למקדש מלא בחנויות קטנות שמוכרות כל מיני ממתקים מסורתיים ופיצפקס אחרים.
גלידה של תה ירוק בכל מקום. רציתי מאוד לטעום, מה הטעם של גלידת תה ירוק, אבל היה קר מדי ועד עכשיו אין לי מושג איך זה.
אחרי המקדש הזה, היה לנו מספיק ממקדשים. אל תשכחו שכל הטיול הזה בזמן קצר מאוד, ויש גבול לכמה אפשר להכיל. אז לקחנו אוטובוס לכיוון איזור הגיישות. מסתבר שלראות גיישה זה זה לא משהו שקורה כל יום. המדריכה שלנו סיפרה שבכל הטיולים שהיא מדריכה (אחד בשבוע), רק פעמיים יצא לה להתקל בגיישה. היה ברור שהסיכויים לא עובדים לטובתינו, והתחלתי להרגיש קצת במין "צייד" כזה. make a long story short - לא ראינו לא גיישה ולא מייקו ולא חצי גיישה. אבל הרחוב בהחלט נותן את האוירה המסתורית והסודית. ושימו לב, יש אפילו שלטים קטנטנים שמעידים על מקומות הלימוד של המייקו, מה שהוסיף לתחושת המסתורין עוד טיפה.
המשכנו להסתובב ברחובות המרתקים של קיוטו
למחרת, כרמן עזבה כבר לטוקיו ואני נותרתי בודדה ( 
), עם המון תוכניות. אני אוהבת לטייל לבד. אין לי שום בעיה עם זה. גם אם זה במקום מוזר ושונה כמו יפן.
), עם המון תוכניות. אני אוהבת לטייל לבד. אין לי שום בעיה עם זה. גם אם זה במקום מוזר ושונה כמו יפן.
אז התוכנית היתה להסתובב באיזור שוק האוכל, להספיק קצת לעבור בכמה חנויות שוות ובערב איתרתי פסטיבל אור שמתקיים כל שנה בקצה העיר, תכננתי לחבור אל חברה אוסטרלית שלי ובעלה ולעשות שם סיבוב.
ההליכה מהמלון היתה קצרה ובלי התברברויות לשם שינוי. היתה לי מפה טובה שאספתי בתחנת הרכבת. המון מקדשים קטנים לאן שלא תפנו.
התחנה הראשונה היתה שוק האוכל. איזו חוויה של ניחוחות וצבעים. נתחיל בזה שהשוק המקורה והיפה הזה נקי יותר מהמטבח שלי. לא תמצאו פה ירקות רקובים על הרצפה והרוכלים לא יצעקו לכם באוזן (למרות שגם זו חוויה). השוק הוא לא רק אוכל, אבל בעיקר אוכל.
את 90% מהדברים שמכרו שם לא הצלחתי לזהות. אם זו מדינה כל כך שונה, אז גם הירקות והפירות שלהם מאוד שונים. תשכחו ממלפפון או עגבניה...במקום זה אולי:
יש המון דוכני אוכל מוכן במקום, אבל טעימה לא מוצלחת של משהו לא ברור מהערב לפני זה, הגדילה את החששות והחלטתי לוותר הפעם.
וגם את המהממים האלו אפשר למצוא שם
אחרי השוק צעדתי ברחובות, סתם ככה בין החנויות
אחת הרשתות שיש ביפן ואתם חייבים לבקר בה היא LOFT. גם עדן של מליון דברים לבית, לנסיעה, לילדים - הכל יפני כמובן עם כל המשתמע מכך. חנות ממוצעת תהיה בת 5 קומות, עמוסות כל טוב. אז חפשו את הריבוע הצהוב, כן? בקלות ביליתי שם איזה שעה ואפשר גם הרבה יותר בודאות.
ליד החנות הזו, התרחש מקרה מצחיק. פתאום פנו אליי זוג מבוגרים מערביים לשאול שאלה לגבי איפה המקדש או משהו כזה. פתחתי מפה, הראתי להם ואז הם שואלים אותי אם אני צרפתיה. אמרתי לא...אני מישראל. רגע של שתיקה. הוא אומר לי We are from Iran...terrorist you know. אופס...ואז הוא מוסיף I love Israel (תהיתי בליבי...האם הוא באמת מתכוון או שמה הוא חושש שאני אתנקש בחייו וכך המילים האלו אמורות להציל אותו?), כל מה שהצלחתי להוציא מהפה זה, "לי אין בעיה עם האזרחים האירניים, תעשו חיים בעיר, יש המון מה לראות". חהחה...וכי מה יכולתי לומר? אשתו הסתכלה עליי בעיניים רושפות (היא סתם הייתה אנטיפטית עוד כשהיא חשבה שאני צרפתיה). הוא היה חביב. סתם מקרה מוזר שכזה. מכל האנשים שבעולם....
בכל מקרה, חזרה לענייננו, צהריים ואני מתה מרעב נכנסתי למסעדה קטנה. מה זה קטנה....פיציקולה. והנה התפריט. מממ...הלוואי והייתי יודעת לקרוא. הזמנתי משהו ככה על החיים ועל המוות - יצא מעולה!
משם חזרה למלון, אדל ובעלה מחכים לי. אנחנו לוקחים אוטובוס לקצה העיר, לאיזור Arashymaya והנה מה שרואים כשיורדים בתחנה. זהו הקצה של העיר שגובל עם יערות והרים.
משם במסלול הליכה לילי (וארוך!) אל תוך יער במבוק מרשים. היה לא קל לצלם עם מליוני האנשים שצעדו שם.
אפשר להכנס לכל מיני מקדשים שמוארים בלילה, אבל זוכרים? אמרתי Enough is enough!
וזהו, הצעידה הזו הסתיימה בהתרסקות על המיטה במלון (אחרי אריזה מחדש של המזוודות). מחר ב- שש וחצי בוקר אני עוזבת חזרה לטוקיו, ואני חייבת להגיע לרכבת בזמן. עוד מסע פילים כזה וזהו, אני לא יכולה יותר.
בטוקיו הפעם לקחתי ללילה אחד ואחרון, מלון באיזור Ginza. תכננתי לקחת רכבת חזרה לשדה תעופה, אבל אחרי המסע של הבוקר וההגעה למלון באפיסת כוחות, שמחתי לגלות שיש אופציה הרבה יותר טובה - אוטובוס לימוזינה כזה שאוסף לשדה בדיוק מעבר לפינה. שתבינו, המוניות ביפן הם דבר יקר מאוד. מונית לשדה (60 ק"מ נסיעה) עולה משהו כמו 1200 ש"ח.
הסיבוב האחרון שלי בטוקיו כלל הסתובבות נוספת בהרגוקו, ובאיזור שיבויה (Shibuya). אתם בודאי מכירים את מעבר החצייה המפורסם של שיבויה. הגעתי לשם בשעות החשיכה (מחשיך כבר בארבע וחצי) ולא האמנתי למראה עיניי. לצערי לא היתה לי מצלמה ושכחתי את הסלולרי במלון, אז אני הולכת לעלות פה תמונות מהרשת. מליוני אנשים. לא מגזימה שגודשים את האיזור הזה. מליוני שלטי נאון על גורדי השחקים הצפופים. משהו שהופך את טיימס סקוור ל- wanna be Shibuya, אבל גרסה עלובה שלו. חטפתי כאב ראש תוך 3 דקות בדיוק, סחרחורת מאינסוף הגירויים בסביבה - מוזיקה מכל פינה, אנשים מדברים ברמקולים מכל כיוון, אורות מנצנצים, אותיות לא מוכרות. אני בכלל בפלנטה שלנו????
הלכתי שם עד כמה שהגוף שלי היה מסוגל לספוג. זו היתה חוויה מוזרה ועוצמתית ולא ברורה. אבל כל הטיול הזה היה ככה.
מאחלת לכם שמתישהוא יצא לכם לבקר במקום המיוחד הזה. ושעשיתי לכם חשק.
מאחלת לי שאוכל לבקר בו שוב, והפעם עם המשפחה. נשארתי עם הרבה טעם של עוד ועוד ויפן ענתה על כל הציפיות שלי ובעיקר הרבה מעבר לכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה