יפן - חלק ב

אז עזבתי אתכם עם הרשמים הראשונים מטוקיו. ועכשיו נמשיך עם עוד טיפה, טוב?

את היום השני הקדשתי לטיול בעיר יחד עם הקולגות שלי. מבעוד מועד עשיתי חיפוש למדריך שיוכל לקחת את כולנו לראות את הדברים העיקריים בטוקיו הזמן מאוד קצר (כאמור יום אחד מבוקר ועד אחה"צ). במהלך החיפושים נתקלתי ברעיון מעניין והחלטנו ללכת על זה. Free Tokyo Guide זה ארגון שחברים בו יפנים שמעוניינים לשפר את האנגלית שלהם. הם מעבירים טיול מודרך לתיירים בחינם וכך מקבלים הזדמנות להשתמש באנגלית שלהם. התיירים מקבלים הזדמנות ללמוד קצת על התרבות וכל זה בחינם. מה שנקרא Win-Win אמיתי.

אנחנו קיבלנו מדריך צעיר ושמו דייסקו, בחור בן 24 מופנם וחביב. בדרך לנקודה הראשונה דיסקסתי איתו קצת ולמדתי שהיפנים מוצאים את העבודה הראשונה שלהם אחרי האוניברסיטה עוד לפני שהם מסיימים את הלימודים. אז הבחור לומד הנדסת מכונות ויסיים רק באפריל, אבל עבודה במיטשובישי כבר יש לו. אהבתי את הוא מתייחס למיצטובישי כבר כאל "my company". זה בעיקר הראה לי שהם מאוד מחוייבים לעבודה שלהם ותחושת השייכות לקבוצה שם כנראה מאוד חזקה. אולי אני טועה בהסקת המסקנות שלי, אבל נראה לי שלא. יש נאמנות גדולה למקומות העבודה עד כמה שאני יודעת.

כשמסתובבים ביפן רואים המון אנשים עם מסכות על הפנים. כאלו כמו של מנתחים. רואים הרבה, אבל לא כולם. סתם תהינו בינינו לבין עצמנו אם זה כדי להגן על עצמם ממחלות של אחרים או זה כדי להגן על אחרים אם אתה חולה. אז זה שניהם. מעניין אם זה באמת עובד. צריכה לעשות בדיקה של אחוזי השפעת באוכלוסיה היפנית לעומת אוכלוסיות אחרות בעולם. מה שכן, האויר בטוקיו מאוד יבש. מאוד. השפתיים שלי התייבשו ונסדקו בשניות והייתי צריכה למצוא שפתון ממש טוב כדי לשפר את המצב. אחד ההסברים למסיכה, כמו שניתן לנו על ידי מדריכנו המסור, הוא שהאויר שנושמים שומר על לחות אם משתמשים במסיכה וזה בהחלט עוזר.

הנקודה הראשונה של הטיול שלנו היתה Harajuku. בודאי אתם מכירים את התמונות של יפניות שלבושות בצורה..מממ...מוזרה משהו. לקוח מהאתר www.tokyofashion.com
מכירים, נכון?





אז זה מה שקורה ב- harajuku. זה איזור של צעירים עם המון חנויות עם שטויות קטנות וצבעוניות, בגדים שמתאימים בעיקר למי שנטייתו להתלבש כך. איזור שוקק חיים, כזה שבקושי אפשר לעבור ברחובות מרוב צפיפות. אני מצאתי שהרחוב הזה הוא תופעה מעניינת מאוד. מצד אחד החברה היפנית שהיא כל כך נוקשה ומצד שני הצעירים האלו שעוברים את הקו של מה שנחשב נורמלי אפילו בחברה המערבית. אז ללא ספק איך שאני קוראת את המפה, זו הדרך שלהם להביע את עצמם ולצאת מהכלל. יש משפט מפורסם ביפנית שאומר " Deru kugi wa utareru = "The nail that sticks out much hammered down" והמשמעות הנלמדת מכך היא שלהיות בולט ,או יוצא מהכלל בחברה היפנית הוא לא דבר רצוי. להרים את הראש כנגד הקונצנזוס גם הוא אינו רצוי. מי שמתבלט צריך להחזיר אותו ישר לשורות העם - הממוצע. הקונפורמיסטיות שולטת. תיסעו ברכבת ביפן ותראו איך 99.9% מהאנשים לובשים שחור-אפור-בז`. ולמרות זאת, ואולי בגלל זה Harajuku היא הפינה השפויה שבה מותר ואף רצוי להיות אחר.

ב- Harajuku St הנה הוא לפניכם בשעת בוקר מוקדמת יחסית, מלא בחנויות. אחת החנויות השוות היא הסניף של Daiso. בדייסו ביקרתי בסינגפור, אבל היה נחמד להיות בגרסה המקורית היפנית של החנות הזו. זו חנות של הכל ב100 ין. משהו מקביל להכל בדולר שלנו, רק שווה יותר :-) כי יש שם את כל הפיצפקס החמודים והורודים שרבות מקוראותיי אוהבות. המון דברים למי שחובבת קופסאות בנטו (לי אין סבלנות לזה). כל מיני פטנטים יפניים, נייר אלומיניום עם ציורים של דמויות כמו מיקי מאוס ופו הדוב, שקיות zip lock עם פרחים ותותים, ספוגים לשטיפת כלים ורדרדיים ומלאי פרחים. בקיצר גן עדן בזיל הזול.













באותו האיזור שוכנת גם חנות שנקראת Kiddyland (הרחוב הגדול והראשי שיורד מharajuku station). זו חנות בת 5 קומות שמוקדשת בעיקרה לכל מה שהוא דמויות יפניות (ודיסני) וכל מה שהוא kawaii (המילה היפנית לכל מה שהוא חמוד/מתוק). פה פגשתי את חלק מהדמויות שאני אהבתי מאוד בתור ילדה. כמו My Melody וכמובן הלו קיטי (שאלולה שלי מאוהבת בה). החנות הזו צפופה מאוד. המון המון אנשים נדחקים אליה. כל קומה עמוסה בכל טוב שחייב לענות על אחת ההגדרות: או ורוד, או מתוק, או חמוד, או ילדותי או הכל ביחד. הבנים די מופלים פה לרעה, בשבילם במצטבר היתה אולי חצי קומה או קומה. הרגשתי שהראש שלי מסתחרר פה. הייתי בהיפר ונטילציה, בחיי. כמה מתיקות אפשר להכיל?[תמונה מ- seejapan.co.uk]



אבל הייתי חייבת לשרוד את זה ולהמשיך להסתובב בכל הקומות. הקומה האחרונה היתה מוקדשת ל Hello Kitty וחבריה מ- Sanrio. שם נשברתי, בחרתי איזה שני דברים מהר וברחתי משם לפני שאני נופחת את נשמתי. זה היה אינטנסיבי מדי בשבילי.



ליד Harajuku נמצא מקדש Meiji Jingu. בכניסה למקדש נהוג לעשות סוג של נטילת ידיים. לוקחים את כף העץ ממלאים במים, שופכים על יד שמאל. ממלאים שוב מים ושופכים על יד ימין. אח"כ לוקחים מים ושוטפים את השפתיים. זהו, עכשיו אפשר להכנס למקדש.



מול המקדש עצמו נהוג לזרוק מטבע, למחוא כף ולבקש בקשה. מחיאת הכף אמורה לדאוג להסיח את דעתם של הרוחות הקדושות אל בקשתך.



וגם מקום לתלות גלויות עץ עם בקשות ומשאלות לב



בכניסה חביות סקה (Sake) רבות, עם פרטי הייצור וכו`.



לפי היפנים, אלוהים מצוי בכל הפרטים, ואכן כך :-)





ויש גם מזכרות, קמעות למיניהם עם ייעוד - כל קמע מציע הגנה בתחום אחר



ההילייט של היום היה החתונה היפנית שהתרחשה במקום. כמה איפוק בתהלוכת החתונה הזו. כמה המראה הזה היה יפה.









ו"המאסף" ילדה בקימונו מדהים ביופיו



אחת השאלות שלי למדריך היתה, מתי בעצם אנשים מוצאים את עצמם מגיעים למקדש? והתשובה היתה שרק בחגים וטכסים. אחד הטכסים הוא כאשר ילדים מגיעים לגיל 3, 5, ו-7 הם מגיעים למקדש לבושים בקימונו מסורתי ובקבקבי העץ המסורתיים ועוברים שם איזשהוא טכס התבגרות או משהו כזה. האנגלית שלו היתה מוגבלת מדי בכדי לפרט והחלטתי לא להקשות עליו למה ואיך.

משם המשכנו לImperial Palace, לא רחוק מתחנת הרכבת Tokyo. זהו משכנו של קיסר יפן. לא ניתן להכנס לארמון, אבל גם המראות מבחוץ מאוד מרשימים. כמו שאתם שמים לב, זה לא גרנדיוזי ומנקר עיניים כמו ארמון בקינגהם לדוגמא, או ארמונות אחרים שרואים באירופה. מאוד סולידי (לפחות מבחוץ) ומאוד תואם את יפן. העיר הקיסרית היתה בעבר קיוטו, ומשכנו של הקיסר עבר לטוקיו במאה ה-19. המדריך היקר שלנו, לשאלתי מי יירש את הקיסר, דאג לספר לי שהבן שלו, שלא נחשב חכם גדול :-) ושהנכד שלו מורד במוסכמות ולא מוכן ללכת לבית הספר. מה? קצת רכילות...





אחרי הארמון צעדנו לכיוון Ginza. Ginza הוא איזור שופינג יוקרתי עם כל החברות הכי הכי. הכל מאוד מודרני, המון אורות ומסכים ומוזיקה. אבל אנחנו ניגשנו לאכול.



המדריך לקח אותנו לתחנת הרכבת, בד"כ בתחנות רכבת יש המון מסעדות טובות. כמעט לא נתקלתי באוכל שאינו יפני והייתי מבסוטה מזה. אחד הדברים המעיינים שרואים בהרבה מאוד מסעדות ביפן זה שימוש בשיטת אילוסטרציה מעניינת בכדי לתאר את המנות. כן, יש תפריט מודפס, אבל נניח ואתה לא ממש יודע איך המנה תהיה, ומה הגודל שלה ומה היא מכילה...פתרון פשוט. זו ממש אומנות והאומנים האלו כל מה שהם עושים זה ליצור דגם פלסטי ומדוייק להפליא שיהווה רפליקציה של המנה הספציפית במסעדה. ככה זה נראה. What you see is what you get :-) - תיאום ציפיות של ממש. אני מצאתי שזה פתרון נפלא לתיירים בעיקר.



אחרי האוכל המאוד טעים, המשכנו לשוק הדגים. לפנות בוקר בכל יום מתקיימת בורסת דגי טונה. הבנתי שזו חוויה מדהימה, אבל לא היו לי הכוחות להתעורר ב- 4 לפנות בוקר. נאלצתי להשאיר את זה לביקור הבא, בתקווה שיהיה אי פעם. הגענו לשוק ולצערי היה כבר סגור. אז סתם הסתובבנו באיזור







בכל פינה יש איזה מקדשון קטן



לקראת הערב, מגלים שיפן חובבת קריסמס רצינית (וזאת למרות אחוז קטן שהוא נוצרי). בחנויות מנגנים שירי חג מולד, ויש קישוטים ומתנות לקנייה, אבל בתכלס רק פחות מאחוז מהאוכלוסיה הוא נוצרי. אבל אפשר להבין את זה, קריסמס הוא חג קסום עם המון אוירה, דקורציה ומתנות וכל זה משהו שהם אוהבים. וגם אני -





בכל קומת מרתף של כולבו או מול, יש מתחם אוכל ענק ומרהיב. בשלב הזה כבר הרעב התחיל להציק. ואיך אפשר להתנגד למשהו כזה? יש להם משהו עם מקרונים. זה בטוח. אם זה אסטטי, צבעוני, טעים ועדין, אז תהיו בטוחים שזה יהיה פופלרי פה.



עם רדת החשיכה, טוקיו מתחילה להראות כמו סט שלקוח מבלייד ראנר, משהו עתידני כזה



חזרה למיטה. זה היה יום עם הספק לא רע בכלל.



הפרק הבא, קיוטו.