יום שני, 17 בדצמבר 2012

יפן - חלק א

מתחילה לכתוב את הפוסט הזה בעודי ביפן, בשדה התעופה מחכה לטיסה שלי חזרה לוינה ומשם לתל אביב.
אם אני צריכה לסכם את הנסיעה הזו במשפט אחד אז זו היתה הנסיעה הכי שווה שלי. המקום הזה הוא מופלא, משוגע, מציף ומוזר כאחד.
רק כדי להבהיר, זה ממש לא מתיימר להיות מדריך טיול כי בסה"כ ביליתי פה בקושי 9 ימים מתוכם 3 ימי עבודה מלאים (גם על עליהם יסופר), ובכלל אני לא יודעת כמה זה יהיה הכי רלוונטי למי שקורא פה, כי בכל זאת יפן היא לא יעד שכיח מישראל.
כבר לפני הנסיעה התחלתי להתכונן, היפנים מאוד רציניים לגבי טכסים ומנהגים במיוחד בסביבת עבודה ולכן התחלתי לאסוף מידע מה לעשות ומה אסור לעשות. אחד הדברים המקובלים הוא להביא מתנות לקולגות המקבילות לך בדרגתם. יותר מהערך של מה שאתה מביא מסתבר שהרבה יותר חשוב שזה יהיה עטוף בצורה יפה ומכובדת. אחרי לא מעט כאב ראש, החלטתי שמה יותר ישראלי מאיזה חמסת קרמיקה יפה. כמובן שכישורי העטיפת מתנות בחנות הישראלית היו מבישים ולכן השקעתי מאמץ ועטפתי בבית, כמו שלימדו אותנו מפגש של "מור פאק" אצל נתנאלה (תודה נתנאלוש, המפגש הזה התגלה כמאוד שימושי!)
בנוסף לטכס החלפת המתנות (ולא, לא פותחים מתנות בפני הנותן), ש טכס מאוד חשוב והוא החלפת כרטסי הביקור. מי שמכבד את המקום אמור להראות זאת בכרטיס ביקור אנגלית צד אחד ויפנית צד שני, אז כך שהקולגות האמריקאיים שלי ארגנו לי כרטיסי ביקור דו צדדים. עד היום אין לי מושג מה כתוב בצד היפני. בואו נקווה שלא משהו מביש :P
טכס החלפת כרטיסי הביקור נעשה לפני סדר הדרגות - מתחילים אם המנהל הבכיר ביותר בחדר וכך הלאה יורדים בדרגה. את כרטיס הביקור נותנים בשני ידיים, אוחזים בשתי הפינות התחתונות של הכרטיס. כשמקבלים כרטיס מסתכלים עליו היטב בעיון, ויש אפילו להעיר משהו נחמד על הנייר או הפונט או התפקיד. חהכניס ישר לכיס או לארנק זה ברמת העלבה. אז יש החלפת מילים בסגנון מה התפקיד שלך וסתם כל מיני מילות רקע. זה אולי נשמע פשוט, אבל זה מותח עצבים ברמות. זה נראה מאוד טרחני כל הסיפור הזה, אבל החברה היפנית היא מאוד היררכית (אין נשים בדרגות הגבוהות, למי שתוהה) והתשומת לב שלהם לפרטים רק מסבירה את כל מה שראיתי פה אחר כך .
כשקיבלתי את כרטיסי הביקור שלי  (כשהגעתי כבר למלון ביפן) , די התפלצתי כי היתה טעות בהדפסה וחלק מהשורות של הכרטיסים היו בפונט פיצקלה...משהו כמו 6! זה לא בדיוק מה שקיויתי לו, אבל זה מה יש. עם כולם התבדחתי שהכרטיס מגיע עם זכוכית מגדלת.
בעצירה בוינה, החששות גאו ועלו כאשר מבט חפוז לעבר CNN בטלביזיה הראה שהיתה רעידת אדמה ביפן. תודה לאל אין נזקים, אבל זה בטח לא הוסיף למתח בו הייתי שרויה גם ככה (הייתי צריכה להעביר משהו כמו חצי יום של הרצאות בעצמי...ולא ממש הספקתי להתכונן לפני ההגעה).
הטיסה היתה מצויינת. כללה שף במטוס ואוכל אלוהי (לא מאמינה שאפשר להגיד זאת על אוכל בטיסה, אבל זו האמת). גם הכניסה ליפן הלכה חלק. טפסים, הגירה, מכס. הדבר הראשון המוזר שנתקלתי בו היה בדרך בין ההגירה למכס. יש נקודת בדיקה רפואית. קליניקה קטנה בצד שמאל וכשעוברים במעבר יש ניטור של טמפרטורת גוף של הנוסעים. גם פה הכל הלך חלק.
הנהג שחיכה לי, עוטה כפפות לבנות, וכל הרכב מכוסה במין תחרה לבנה (כן, סטייל מה שאנחנו רואים בכל המגזינים היפנים). חשבתי שזה מראה משונה, אבל הסתבר שזהו סטנדרט לכל המוניות. הגעתי לטוקיו וכבר בכניסה לעיר נעתקה נשמתי. זו עיר ע-צ-ו-מ-ה. לשונית ים חודרת אליה, אין סוף גשרים ומחלפים.  המלון שכן ליד אחת מתחנות הרכבת והסבווי הגדולות Shinjuku Station, מה שעשה את ההסתובבויות מאוד קלות. בעיקרון מערכת התחבורה הציבורית של טוקיו היא שילוב של רכבות וסבווי. לפעמים צריך את זה ולפעמים את זה. לקח לי כמה זמן להתאקלם כי זה די מורכב במיוחד שהרבה פעמים המפות הן ביפנית. כל קטע נסיעה הוא במחיר אחר והמכונות לא אומרות לך כמה. אתה אמור להסתכל במפה (היפנית) ולהבין מהו מחיר המקטע של הנסיעה. למרות זאת, היפנים סופר מסודרים, ולכן הכל ממוספר לפני צבעים, חיצים, כיוונים וכו`. עובדה היא שלא הלכתי לאיבוד אף פעם .
זה המקום גם לספר שביפן יותר מ-126 מליון איש. בארה"ב אומנם 311 מליון, אבל אי אפשר להשוות את גודל המדינות. ולמרות המאסות המטורפות של האנשים בתחנות הרכבת (אני מדברת על מאסות של אנשים ששוטפים אותך כשהם מנסים לרוץ לכל הכיוונים) והמאסות של האנשים ברחובות (יבחרו את הצד השמאלי של המדרכה כדי ללכת) המקום הזה, הוא הכי נקי שראיתי מימיי. כן ,יותר מסנגפור. לא הצלחתי למצוא טיפה אחת של לכלוך פה. בשום מקום. ובמיוחד הסתכלתי, כי לא האמנתי שזה יכול להיות, אבל זו העובדה. נוסף לזה היפנים שקטים בצורה שלא תאומן. ברכבת לא תשמע אפילו זמזום של דיבור ובטח שלא צלצולי סלולרי. כנ"ל בחנויות, ובמסעדות ובכל מקום סגור. זה די פנומנלי בעיניי.
טוב, אחרי ההקדמה הארוכה הזו, שהיה חשובה להבנת המקום, בואו נגיע לתכלס. היום הראשון היה יום שבת והיה לי את כל היום להסתובבות בטוקיו וזה היה יום מוקדש לענייני Craft וקניות. זה היה חכם להכין רשימות מראש, כי אחרת באמת שלא הייתי מספיקה את כל מה שהספקתי. זה לא ממש משנה אם לא מחפשים משהו ספציפי, כי לאן שלא תפנה בטוקיו, יש קניות. תקשיבו טוב - מדובר פה בגן עדן של קניות. תשכחו מניו יורק, פריז או לונדון. זה פשוט בקנה מידה אחר לגמרי. לא זול פה. אני חושבת שאפשר לומר שזה כמו בארץ פחות או יותר, אבל ההיצע פה הצליח להפתיע אותי. חשוב גם להזכר שלא בכל המקומות מקבלים כרטיסי אשראי, וגם אם מקבלים הם לא תמיד קראו את הכרטיס שלי. חשוב להצטייד במספיק מזומן. ATM שמקבל כרטיסים בנלאומיים הוא גם משהו שצריך לחפש במיוחד - בדרך רק בתוך בנק או מרכז מידע לתיירים.
הנקודה הראשונה שלי היתה עיר הבדים של טוקיו. מן נחלת בינימין כזו של בדים יפניים. המקום הוא רחוב שלם שנקרא Nippori textile city ומגיעים אליו מתחנת הרכבת Nippri.
אפילו המפות שלהם חמודות עם איורים מתוקים


 

.


ועכשיו בתוך החנות של Tomato. לא היה לי ברור אם מותר לצלם או לא, אבל היה מאוד דחוק שם, אז לא הצלחתי לצלם בטירוף.
אל תשכחו היו לי גם כמה בדים לקנות ;-)




מבחר בדי טריקו איכותיים במיוחד בכל עובי, טקסטורה וצבע שתוכלו לחשוב עליהם





בד טריקו 2 שכבות, מהמם, קניתי כזה להכין ליונתן צעיף.


בחנות הצמודה, שלל אביזרי תפירה, פאצים, רקמות, סרטים וכו`.


ועוד חנות עם הרבה בדים - הכל חתוך מראש עם מחיר על כל דבר ומהו סוג הבד


יש המון המון חנויות ברחוב הזה ומפאת חוסר זמן משווע, הסתפקתי בכניסה ל- 4-5 בערך. אחד הבלוגים שעשיתי בו שימוש נרחב בענייני קראפט
הוא של Asking for trouble. המון מידע והוא מומלץ מאוד.
הנה כמה מהרכישות שלי...


טלאים קטנים בסגנון וינטג`, רוכסנים עם ציורים, שרוכים עם דוגמאות


מעיר הבדים, המשכתי לכיוון תחנת Shinjuku, שם מתרכזות עוד כמה חנויות מעניינות במיוחד.
הראשונה היא מוסד בפני עצמו Yuzawaya. אני הייתי בחנות הקטנה כן...מגרש כדורגל על קומה אחת עם כל מה שקשור לעבודת יד. לא הצלחתי לקנות שם כלום. עושה רושם שהעייפות החלה להכריע אותי, אבל זו חנות שבהחלט כדאי מאוד להגיע אליה. יש עוד סניף אחד, הגדול ביפן (4 בניינים כל בניין 3-4 קומות, הכל לקראפט). הסניף שאני הייתי בו, ובהחלט אמור לענות על הצרכים של כל אדם נורמלי, נמצא במגדל , Takashimaya Times Square קומה 11
Tokyu Hands באותו המגדל, קומות 1-8 עוד חנות מדליקה עם המון דברים החל מניירות מכתבים וכלה בעץ לנגרות. יש שם הכל מכל.
צמוד לתחנת הרכבת, יש שני מולים האחד קרוי Lumine 1 והשני כמה מפתיע קרוי Lumine 2. בשניהם שלל חנויות עצום בעיקר של ביגוד ונעליים. קצת דברים יפים לבית. לצערי/או שמחתי בגדים ביפן הוא לא משהו שישראלית או אירופית ממוצעת (ואפילו פחות ממוצעת) יכולות לקנות. זה מידות פיציות. הבגדים משגעים, עדינים, איכותיים עם ניחוח וינטג. בכל מקרה המחירים גבוהים. משהו ברמה של מחירי נעמה בצלאל פה. היפניות וגם הגברים שלהן מאוד מאוד מטופחים. הם לבושים באלגנטיות שכמותה אפילו בבירות אירופה השוות לא רואים.  חזרה לעניינינו, הזכרתי את המול הזה כי ב- Lumine 2 בקומה החמישית, יש חנות קטנה ומטריפה ששמה Kiwa. זו חנות לחרוזים ותכשיטים. ולמרות שאני לא בענייני הכנת תכשיטים, לא יכולתי שלא להתפתות, הדברים שם כל כך יפים. שוב ושוב אני חוזרת על אותו מאפיין - עדינות. ממש ככה, כל דבר שם נראה עדין ושברירי. חנות שסמלה כזה, אפשר שלא לקנות?

הנה תרומתי הצנועה לחנות הזו (עוד לא החלטתי מה לעשות עם זה)


בשלב הזה, הייתי כבר הרוגה לחלוטין. 24 שעות בדרכים וממש רציתי כבר להגיע לחדר שלי. המנוחה והנחלה:


לילה טוב טוקיו

תגובה 1: